דני כפרי
מאמר מתוך קטלוג מארק ינאי, גלריה מעינות, ספטמבר 2004, ירושלים
את מארק ראיתי לראשונה בבצלאל ב- 1966. למדנו יחד באותה כיתה. מארק צד את עיני מהרגע הראשון. דמות יוצאת דופן ובולטת כבר אז בכישרונה . איש נמוך בקומתו אבל ענק ברוחו. אני ﬠוקב אחרי ﬠבודתו כבר 35 שנה ומתפﬠל בכל פﬠם מחדש. איש אמת, נאמן לאמת וﬠשוי ללא חת. בﬠל אומץ לב יוצא דופן ונדיר בתקופתנו, שבה כולם נכנﬠים לצווי האופנה המיובאים מחו”ל והצצים כפטריות לאחר הגשם. אופנות ותפיסות ﬠולם שאין להן כל קשר לא לארץ ולא לתרבות ולא למקום שאנו חיים בו. אופנות שגם אי אפשר לתרגם למקומנו, תלושות מהמציאות הישראלית ומהוויית הקיום הישראלי. ולמרות כל זה הן מוﬠלות ﬠל נס ﬠל-ידי הממסד האומנותי, שמטפח אותן באופן שאי אפשר להבינו.
ואני שואל את ﬠצמי מניין יש לאיש הזה הכוח האדיר לﬠמוד כסלﬠ איתן מול משברי הגלים הﬠכורים של צווי האופנה הללו. אין זאת אלא בזכות מידותיו. היושר והאמת הפנימיים, הצניﬠות והﬠנווה המגולמים בו. היכולת של מארק לחשוף את היופי ואת הפלא שבכל דבר תחת השמש היא תוצאה של צניﬠותו וﬠנוותנותו. מארק, להבדיל מאחרים, אינו מצייר את מארק. מארק אינו קיים. מארק מצייר את מה שקיים מחוצה לו.
והיכולת לראות את הזולת נובﬠת מהיכולת לבטל את ﬠצמו. כי ביטול האני פירושו גילוי הזולת.. וכאן טמון סוד הגדולה ושורש הגדולה של ﬠבודותיו של מארק. כשאתה ﬠומד מול ציור של מארק, מה שאתה תמיד רואה זאת התמונה נטו שמארק רוצה להראות לך בלי שהוא יטיל ﬠליה את צלו שלו, של ה׳׳אני׳׳ שלו.
הציור חף מכל “זכות להביא את ﬠצמו לידי ביטוי” ואין הוא ׳׳הדרך לבטא את ﬠצמו”. אין אגו, אין “אני”. היופי שמארק מגלה וחושף בציוריו ﬠובר לצופה כמו דרך אספקלריה מאירה, צלול וזך ונטול כל נגיﬠות זרות. למותר לציין שהרמה הטכנית והרוחנית של ﬠבודותיו אינה נופלת מרמתן של הﬠבודות של גדולי האמנים בכל הזמנים, והציור של מארק יישאר ויישמר ללא ספק כנכס צאן ברזל של הציור הישראלי.
אילו היה הדבר תלוי בי הייתי אוסר להוציא ציורים אלה מחוץ לישראל.
כחבר, אני רוצה להודות למארק, הן כאדם והן כאמן שמצליח להאיר את שם האמנות כמו מגדלור המאיר לספינות בים סוﬠר וﬠוזר להן להגיﬠ אל חוף מבטחים.
ישר כוח מארק.
דני 2004